אתר זה משתמש בקובצי Cookies כדי להבטיח שתקבל את החוויה הטובה ביותר באתר שלנו. קראו את מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש.
פרשת שמות , תשע"ו
שמחה בלב – סיפורו של שמחה הולצברג "אבי הפצועים" / מעוזיה סגל
בין חששותיו הרבים של משה מפני השליחות שהוטלה עליו, היה החשש מה תהיה תגובתו של אחיו הבכור. לאחר ספר בראשית המלא בתככים סביב עניין הבכורה, משה אינו מעוניין לפתוח חזית חדשה בנושא, אך הקב"ה במסר של הרגעה אומר, הנה הוא (אהרון) יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו. המונח שמחת הלב מוטבע אפוא לדורות כמילים של עידוד תמיכה והרגעה.
ספרנו "שמחה בלב" הינו ספר קשה לקריאה. זהו סיפור חייו של שמחה הולצברג ש"מת" פעמיים – פעם אחת במחנות הדיכוי וההשמדה הגרמניים ופעם נוספת לפני 21 שנה. אז עזב אותנו לנצח.
שמחה ששמר על יהדותו, נולד למשפחה חסידית בוורשה והיה פעיל ביותר במרד גטו ורשה. הוא נלקח משם למחנה בודג'ין ובשנת 1945 שוחרר ממחנה הריכוז ברגן-בלזן.
בשנות חייו פעל להנצחת השואה ונלחם נגד הנורמליזציה ביחסים בין מדינת ישראל לגרמניה.. הוא שלח את ילדיו לחינוך דתי ישיבתי ותרם ספרים על השואה לישיבת כפר הרוא"ה.
הולצברג התקרב לר' אריה לוין ובהשפעתו, לאחר מלחמת ששת הימים, החל להקדיש זמן לנפגעי צה"ל הנכים ובני משפחותיהם. היה לו קשר אישי עם חיילים רבים וביתו הפך במשך השנים למוקד עלייה לרגל למאות ולאלפים. הוא השתתף בחתונות של נכי צה"ל רבים.
הולצברג לקה בלבו במהלך אזכרה להרוגי "אוטובוס הדמים" בצומת גלילות בשנת תשנ"ד והותיר אחריו שני בנים – שמואל ואפרים.
הקורא בספר, שמתחלק חלוקה טקסטית בין חייו בעת המלחמה לבין חייו לאחריה, אינו יכול שלא להבחין כי היו אלו חיים של אדם שהיה וחי אתנו, אך בעצם לא היה אתנו. חייו הכל-כך קשים בימי המלחמה כפי שנפרסים בספר, אשר כל דף שאתה מדפדף מרטיט עוד יותר מקודמו, אינם נותנים מקום לספק שהאיש שהתהלך בינינו וראה מאות פעמים את המוות מול עיניו, התייחס לחיים כתפאורה בלבד. שרידותו נתנה משמעות אחרת לחייו ולייעודו והוא כל חייו לא ממש טיפל במקומות הקשים שחווה, אלא העדיף לחיות בכחש אל מול דברים בלתי הפיכים שחוותה נפשו המיוסרת. בשל כך לא יכול היה להישאר לרגע בלא חברים טובים. תמיד היית מוצא אותו עם בקבוק משקה פתוח והרבה דג הרינג – מאכל שזכר מילדותו.
חיי הנישואין שלו לא החזיקו מעמד ונפרד לאחר 13 שנים. שמואל בנו הפך לקרבן של חיי הנישואים שלו ולא נישא מעולם. הולצברג האשים את עצמו בכך שאין לבנו משפחה ותמיכה אבהית מספקת. מה נותן לי כח? שואל שמחה ומשיב: אותם אנשים שבאים אלי בשבת וחג, כמו בועז טביב השרוף שבא עם אשתו והילדים שלהם. הם פיצוי על כל מה שעברתי אני ויכול עכשיו לארח אנשים. תמיד אני קונה יותר ממה שצריך – לא חליפות או נעליים, אלא רק אוכל.
ליד החלון עמד מקרר תעשייתי גדול-ממדים ובתוכו ערמות של מלפפונים ועגבניות, כמה מוצרי חלב וקופסה גדולה של דג מטיאס טבול בשמן זית, והמון המון בצל קצוץ. מתכון פולני מיוחד של שמחה. המקפיא היה מלא בבקבוקי וודקה. בחדר המתנות אפשר היה למצוא מאות חבילות של סוכריות וערמה של חפיסות שוקולד. בקבוקי שתייה, פיצוחים, המון זוגות נעליים, בובות, ספרים והמון הפתעות.
שמחה "שנורר" כמעט כל דבר מכל אחד שרק היה יכול. דבר מהם לא היה לשימושו האישי. מוצרי חשמל מחברת סוני, בגדים מפולגת, פיסטוקים מגת ודברי מתיקה מעלית. הכל נתרם לו בכמויות גדולות.
מעוזיה סגל מחבר הספר מספר כי נפגש עם טלי בשן שכתבה בעיתון מעריב והכירה את שמחה מקרוב. וכך תיארה את שמחה: "מזמן חשבתי שצריך לכתוב על האיש שכביכול כולם מכירים. אדם שהוא חלק מההוויה הישראלית. איש לא הצליח לפענח את האיש הזה "הליצן העצוב", "הצדיק" שאינו מפסיק לדבר דיבורים בוטים אך ידיו ורגליו כל הזמן משמשות לחסד ולקודש. כשראיתי אותו הוא סיפר על השואה, על תחושת העליבות מול תחושת הגבורה, על הצורך של הילד הקטן האבוד והבודד במעט אהבה. לזכותו ייאמר שהוא נותן הרבה יותר מאשר לוקח. לדעתי, ממשיכה העיתונאית, "המשוגעים לדבר אחד" הם אנשים רדופים. שמחה הוא אדם רדוף אבל הוא ידע לתרגם את המצב הזה למשהו חיובי, למפעל הירואי.
שמחה נקבר בבית הקברות סנהדרייה בירושלים, סמוך לקברו של מורו ורבו ר' אריה לוין. בהלווייתו השתתפו פשוטי העם וגבירים, ערבים ויהודים, גנרלים וטוראים, נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, שר החוץ, הרמטכ"ל ואלופי צה"ל. כולם באו לחלוק כבוד אחרון לאיש הגדול הזה שלאר מותו אמרו עליו שהיה מל"ו צדיקים.
הספר המטלטל והמסעיר הזה נותן לנו קצת פרופורציות לחיים ומשמעות רבה להיכן יכולה עוצמה אנושית להגיע מכוח האמונה הפשוטה.
שבת שלום ומבורך
ציטוט השבוע:
"יש לי את כל הסימפטיה לאמריקני שהוחרד כל כך ממה שקרא אודות השפעות העישון, עד שהוא החליט לוותר על קריאה" (הנרי ג' שטראוס)
שטראוס בדרך המיוחדת שלו לועג לאדם האמריקאי הטיפוסי שבוחר לחיות בכחש. על המאזניים יש שני משקלים, אחד חיים של מודעות וערכיות ומאידך חיי נהנתנות ומתירנות. האדם הלוקח אחריות על חייו לא חושב על העכשיו וסיפוקיו אלא חי במודעות הולכת וגדלה להשלכות של נזקי הבריאות וסיכוני התחלואה . האדם שקריאה על נזקי העישון גרמה לו להפסיק לקרוא במקום להפסיק לעשן הוא אדם עייף ומיואש. בפעם הבאה שתשקול אם להיכנס לסניף הבורגראנץ' הקרוב אנא דמיין כיצד חי האדם התשוש העייף והמיואש שחדל לגדול וממשיך לזלול את צרכנותה של התרבות המערבית על תחלואיה וריקבונה , ואז יש סיכוי שתעשה סיבוב פרסה ותחזור לאכילה בריאה ומאוזנת בביתך יחד עם המשפחה השמחה הממתינה לשובך.