אתר זה משתמש בקובצי Cookies כדי להבטיח שתקבל את החוויה הטובה ביותר באתר שלנו. קראו את מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש.
לאחר צאתם לאוויר העולם של שבטי ישראל נכנסים אנו לסדרת פרשיות (וישלח–ויחי) בהם מתבררים היחסים הפנים–משפחתיים בין כל אחד ואחד מהם ביחס לאביהם, ובין כל אחד ואחד כלפי אחיו. כל שבט על פי דרכו על פי סגנונו על פי קווי אישיותו מבטא יחס אחר אל המציאות. בספר זה שעוסק בחינוך והוראה מתגלה חשיבה שיטתית מקורית וחדשנית הצמודה להלכה אך גם מצליחה להדריך את השואלים בחכמה יתרה לאור המציאות המשתנה. הספר שעוסק בחינוך והוראה מחולק לכמה נושאים: הלכות חינוך ומחנכים, מצוות כיבוד המורה, שאלות ובעיות חינוכיות, עניינים שונים במערכת הלימודים, מצוות סדר היום, לקראת שבת וימים טובים. נבצר ממני לסקר את הספר על מכלול תשובותיו (90 תשובות) אך החלטתי להתייחס לתשובה אחת מכל מדור כך שיתרשם הקורא ואידך זיל גמור.
נשאל הרב האם מותר להתמחות בהוראה בממ"ד מעורב? תשובתו לשואל שאסור. אך ממשיך הרב "אם הייתה השאלה לגבי התמחות בבית ספר חילוני , אולי הייתי מתאמץ לחפש דרך להתיר, ועל כל פנים לא הייתי מוחה, אבל כאשר מדובר בבית ספר דתי יש להחמיר עוד יותר כדי שלא יאמרו "התירו הפרושים את הדבר". (כלל שחוזר ונשזר בפסיקתו של הגחד"ה הוא כי האדם הדתי מייצג ונבחן על פי השתייכותו המגזרית. עשיית דבר שאינו ראוי על ידי חובש כיפה עלולה להביא להכללה ולחיזוק סטיגמות).
נשאל הרב האם מותר לתלמידים לקיים דיון על אישיותו של מורה/ מרצה? הרב מזועזע מעצם הבחירה במונח "דיון" גם אם אדם יש לו לומר על מרצה דברים טובים הרי זה נחשב כאבק לשון הרע שכן מתוך שבחו בא לידי גנותו. כאשר ידונו תלמידים בפומבי על אישיות מוריהם הדברים עלולים להגיע לאזניהם, ייווצרו יחסים מתוחים בין מורים לתלמידים ובעקבות כך יזולזל כבודם ונזק ייגרם לרמת החינוך. יוזמן המרצה לדיון זה ויאמרו הדברים באופן ישיר וכך יוכשר העניין. וממשיך הגחד"ה בדבר הקרוב ללבי כספרן : "ואין זה דומה לדיון הנערך על ספר, ששם מרכז הוויכוח הוא סביב הרעיונות המובעים בספר, ואין שום עניין לדון במחבר, ודברי ביקורת על דעות ומחשבות לא נאסרו מעולם" נשאל הרב מה דין חפצים וספרים שבעליהם משאירים בפנימייה בעת עזיבתם? בראש ובראשונה למניעת מצבים כעין אלו יש להסביר עם קבלתו של התלמיד, מה מדיניות המוסד בחפצים שיושארו. לעצם העניין אם ניתן לברר הדבר במכתב או טלפונית זו הדרך המובחרת. במידה שהתחלופה גבוהה וקשה למצוא דרך לתקשר עם התלמידים לאחר עזיבתם הרוצה לזכות בחפצים אלו יעריך עם מומחה את מחירם וירשום בפנקסו. והיה אם חזר ובא הבעלים ישלם לו התמורה. (הרי לך נוהל "ספרים עזובים בבית המדרש" ועיינו גם בסקירה על פרשת אמור באתר זה)
נשאל הרב האם על סמך הכלל ההלכתי "מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" יש להגביל את נושאי הלימוד בדינים, שהרי רוב התלמידים בהמשך דרכם (בבית הספר המסוים) לא יקיימו את כל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה של ההלכה? עונה הרב כי הכלל של מוטב יהיו שוגגין וכו' חל רק עד גבול חיוב התוכחה. אדם שרוצה להוכיח מי שכבר עבר עברה ושידוע כי לא ישמע חל הכלל הדומה "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". אך לחנך וללמד דיני תורה ומצוותיה להחדיר אור התורה לכל פינה חשוכה וללמד כיצד ינהג אדם באורחות חייו, בזה ודאי וודאי שאין כלל זה חל.
נשאל הרב מר"מ בישיבה תיכונית האם תלמידים מעדות-המזרח שאינם מוצאים סיפוק בתפילות ובפיוטי התפילה של האשכנזים בימים נוראים, האם צריך לשחררם הביתה ויהיו נתונים להשפעת הבית (שלא תמיד דתי במאת האחוזים) והרחוב או לכוף אותם להישאר במסגרת הישיבתית? עוד נשאל הרב על עמידת דום בשעת צפירה ביום הזיכרון ויום השואה. בשתי התשובות מנחה אותו עיקרון הציבוריות וההתכללות כמאמר חכמים לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
מומלץ בחום להורים מדריכים יועצים ולמי שרואה עצמו אמון על תחום החינוך .
שבת שלום
קריאה מהנה ומועילה.
"לדעתי אין זה מתפקידו של הסופר לפתור בעיות כגון אלוהים, פסימיזם וכו'; תפקידו הוא אך ורק לתעד מי, תחת אילו תנאים, אמר או חשב מה על אלוהים או פסימיות. האמן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם; תפקידו להיות עֵד נטול פניות. שמעתי שני רוסים בשיחה מבולבלת אודות פסימיות, שיחה שלא פתרה דבר; כל שעליי לעשות הוא לשחזר את אותה שיחה בדיוק כפי ששמעתיה. הסקת מסקנות היא מנת חלקם של חבר-המושבעים. משמע, הקוראים. תפקידי היחיד הוא להיות מוכשר, משמע, לדעת איך להבדיל עדות חשובה מאחת חסרת חשיבות, להציב את דמויותיי באור הנכון ולדבר את שפתם".
אנטון צ'כוב { מתוך מכתב לאלכסיי סובורין (30 במאי, 1888) }
הציטוט הפעם מדבר על כתיבה שצריכה להיכתב בטהרה. כתיבה ראוי לה שלא תהיה מוטה לא תשכנע לא תשדל ולא תטיף. כתיבה צריכה לצאת ממקום שאינו שיפוטי. עניינה של הכתיבה לגרות את הקורא לחשיבה עצמית. על הסופר לתת אמון בציבור הקוראים שלו כי יש להם כלים והם מסוגלים לעשות את הביקורת על שנכתב באופן עצמאי .