ניגודיות גבוהה
רישום מקוון מידע למתעניין בלימודים

"מעולם לא עשיתי התרת נדרים לאלפי אנשים. מעולם לא "נפגשתי" בערב ראש השנה עם אלפי אנשים. לא בצורה אישית ממש, אבל בקשר די קרוב" | הרב י"צ רימון מספר על המעמד המרגש של ערב ראש השנה

כמה ימים לפני החג, פרסמתי תשובה הלכתית המאפשרת התרת נדרים באמצעות זום, עבור התרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה. קיבלתי בקשות, לעשות התרת נדרים שכזו. פרסמנו: יום שישי, ערב ראש השנה בשעה 10:00 בבוקר. הרהרתי לעצמי, כמה אנשים יהיו שם? אולי כמה עשרות? אולי פחות?

בשעה 9:58 ניסיתי להיכנס לזום, וקיבלתי הודעה: "יש כבר 300 אנשים בזום, ואין לך אפשרות להיכנס". לא ידעתי מה לעשות. 300 אנשים מחכים לי. ניסיתי שוב ושוב, עד שלסוף הצלחתי בנס להיכנס כמה דקות אחרי עשר. בית הדין (שני רבנים ואני) ישב בלשכתי, ועשינו התרת נדרים. בכדי שההתרה תהיה רצינית, ביקשנו מאנשים לכתוב בצ'אט: "אני מבקש (מבקשת, מבקשים) להתיר נדרים". כמו כן, אפשרנו לאנשים שאינם מסתדרים עם כתיבה בצ'אט לומר "גם אני מבקש להתיר נדרים". 

פרט לכך, עברנו על 12 מסכים עם התמונות והשמות של האנשים, כדי שבית הדין יוכל לדעת (בערך) למי הוא מתיר נדרים. הופתעתי שהכרתי מעט אנשים. את רובם לא הכרתי. הופתעתי גם לראות את המגוון הרחב של סוגי האנשים שהיו שם. ממש כל עם ישראל. 

סיימתי בדברי חיזוק לקראת ראש השנה בקורונה, ומילות התרגשות על האחדות המרגשת של כל כך הרבה אנשים יחד בזום בערב ראש השנה. חלקם בבידוד, חלקם אנשים בסיכון, חלקם אנשים מבוגרים וחלקם אנשים שלא הספיקו לעשות התרת נדרים מסיבות שונות: "גם כשיהודי נמצא בבידוד, יהודי אף פעם לא לבד!", אמרתי: "תמיד, ה' נמצא אתו, תמיד, עם ישראל נמצא אתו וחושב עליו". 

ביקשו ממני אנשים לעשות התרה נוספת, כיוון שרבים לא הצליחו להיכנס. נעתרתי. עשינו התרה נוספת. שוב 300 אנשים. ושוב בקשה להתרה נוספת. ושוב התרה נוספת. ובקשה לעשות התרה גם בשעה מאוחרת יותר. קבענו את השעה 14:00. שוב 300 אנשים, ועוד התרה ועוד התרה. ושוב בקשה לעשות התרה נוספת. קבענו את השעה 17:00 (ויישר כוח לבית הדין שהסכים לבוא שוב ושוב). שוב 300 אנשים, ועוד התרה ועוד התרה. 

מעולם לא עשיתי התרת נדרים לאלפי אנשים. מעולם לא "נפגשתי" בערב ראש השנה עם אלפי אנשים. לא בצורה אישית ממש, אבל בקשר די קרוב. 

ותוך כדי ההתרה, שאלות הלכתיות מסוגים שונים. לא אשתף בכל השאלות, אבל אציין דברים שנגעו ללבי. אדם בבידוד ששואל: מה עליו לעשות כשאין לו מי שיתקע עבורו בראש השנה. ניסיתי להדריך אותו כיצד לתקוע בעצמו בשופר (והפניתי אותו לסרטון הדרכה שעשיתי בנושא). אולם, הוא אמר "אין לי שופר!". שאלתי אותו, אם אולי יש מניין ברחוב, והוא יכול לפתוח את החלון ולשמוע את התקיעות מן הרחוב, אולם, הוא ענה בשלילה. הרהרתי לעצמי: מדוע הוא שואל? לאיזו תשובה הוא מצפה? אין תוקע, אין שופר, אין מניין רחוב. אין שום דבר שניתן לעשות. אולם, מיד הבנתי את המצוקה שבה הוא נמצא: ראש השנה בלי תקיעות! עצוב, ואולי אף מלחיץ!

לכתבה המלאה שהתפרסמה באתר "כיפה"

שיתוף ברשתות חברתיות: