ניגודיות גבוהה
רישום מקוון מידע למתעניין בלימודים

ד"ר ויצמן נגר מהפקולטה לניהול במאמר בגלובס על עלותו סגר נוסף במשך שלושה שבועות בתקופת החגים.

יש מושג בכלכלה שנקרא "הטרגדיה של ההמונים". הוא מתאר מצב שבו יש משאב ציבורי שכל אחד רוצה ממנו קצת, מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של המעשים שלו על האחרים. התוצאה היא שכולם לוקחים, ובסוף לא נשאר כלום. זה מתאר, למשל, מצב של דייגים, כשכל דייג רוצה בסך הכל להרוויח סכום שיספיק לו להתקיים, ובסוף לא נשארים דגים בים. דוגמה אחרת היא זיהום האוויר כשאנחנו נוסעים ונהנים, אך בסוף אנו פוגעים באוכלוסייה גדולה ובכדור הארץ.

הקורונה מראה שהטרגדיה של ההמונים יכולה להפוך גם לטרגדיה ממש: טרגדיה של מחלות ומוות, ושל כלכלה ופרנסה. מאז שיצאנו מהסגר הראשון, אי שם במאי, כולנו ידענו שאם לא נקפיד על ריחוק חברתי, עטיית מסכה, ושמירת הגיינה, נגיע בסוף למצב שבו המחלה תצא משליטה. אבל, כל אחד רצה גם לדאוג לעצמו, ואת הריחוק להשאיר לאחרים. כולם ידעו שהתקהלויות הן מסוכנות, אבל יש אנשים שלא היו מוכנים לוותר על חתונה המונית. אחרים, לא היו מוכנים לוותר על מכון הכושר, על הפגנות, על תפילות בחברה, וכן הלאה. כל אחד סמך על האחרים שהם יישארו בבית; התוצאה היא שכולנו בבית, רוצים או לא רוצים.

מה המחיר הכלכלי של ההתנהגות הזו? לפי האומדנים העדכניים, עוד לפני ההליכה לסגר נוסף, התוצר היה אמור לקטון השנה ב-4.5% במקום לגדול ב-3%. כלומר, עוד לפני הסגר הנוסף, המשק הפסיד 7.5% אחוזי תוצר. המשמעות של הפסד כזה, במונחי שכר לעובד, הוא 18 אלף שקל, שזה כמעט חודשיים שכר עבודה ממוצע (השכר הממוצע לעובד בשנת 2019 היה כ-10,500 שקל). כל זאת, עוד לפני הסגר של חגי תשרי. במילים אחרות, השכר של כולנו ירד השנה ב-15%. אף שהממשלה פיצתה על חלק מהפסד זה באמצעות דמי אבטלה וסיוע לעסקים, הדבר אינו מוריד מגודל ההפסד, שכן גם הגידול בהוצאות של הממשלה הוא על חשבוננו, ועם ריבית, כי הממשלה מממנת את הגידול בהוצאות בעזרת גידול בחוב, ואת החוב הזה אנחנו נשלם. בכל מקרה, ההפסד היה אפילו יותר גדול, אם הממשלה לא הייתה מגדילה את ההוצאות שלה.

למאמר המלא שהתפרסם באתר "גלובס"

שיתוף ברשתות חברתיות: