רישום מקוון

בזמן של משבר קשה שפוקד את העולם בכלל ואת עם ישראל בארצו בפרט, יש מי שמתנהג כראוי ויש מי שנותן דוגמא לא טובה

לא מזמן הובא בדף יומי מקרה שהיה בדיון הלכתי (שבת נ"א, אז). בנושא שבנידון פסק רבי יהודה הנשיא לאיסור, ור' ישמעאל ברבי יוסי הזכיר שאביו ר' יוסי פסק להיתר. מיד אמר רבי יהודה הנשיא: "כבר הורה זקן", דהיינו נקבל את הפסק. הגמרא ממשיכה: אם רבי יוסי היה חי, הוא היה מקבל את מרותו של רבי – כי הוא הנשיא. אבל רבי ידע להודות שר' יוסי היה גדול ממנו בתורה.

לפני שבועיים קראנו את פרשת שמיני. שם ראינו את המרחק הקטן שיש בין התנהגות ראויה להתנהגות שאינה כזו, בין שמיעה בקול השם ובין קידום עמדה אישית. אחד הפסוקים המרכזיים בחנוכת המשכן הוא "ותצא אש מלפני השם ותאכל על המזבח את העולה" ואת החלבים (ויקרא ט', כ"ד). אחרי שאהרון ובניו הכהנים קיימו את צווי השם ופעלו לפי דברו, הכול היה יותר מתקין והקב"ה הראה זאת באש מן השמים. אבל מעט זמן אחר כך, קרה אסון: שני בני אהרון נדב ואביהו לקחו איש מחתתו והקריבו אש זרה שלא צווה השם. התוצאה:  "ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם" (שם י', ב'). כמעט אותה תופעה, בהבדל קטן בין הרצוי לטעות. תוצאה חמורה.

מה הביא את בני אהרון לטעות הזאת? הרבה דיו נשפך כדי לנסות להבין ולהסביר.  נקודת המוצא היא מה שאמר משה: "הוא אשר דבר השם בקרובי אקדש" (שם שם, ג'). הייתה כאן טעות, אבל טעות של אנשים גדולים.

לדבר התורה המלא של פרופ' נח דנא פיקארד שהתפרסם באתר "מעריב"

בין המפרשים, יש המסביר שנדב ואביהו צעדו אחרי משה ואהרון בחנוכת המשכן, אבל אמרו: מתי ימותו שני הזקנים ואנחנו ננהיג את העם? זה נשמע נורא. תחילה צריכים לזכור שהסגנון של חז"ל הוא לא סגנון הדיבור של היום. ברור שבני אהרון לא ציפו למות אביהם ודודם. לעניות דעתי מחשבתם הקדימה את זמנה. הם כבר רצו שלב מתקדם יותר בתהליך הגאולה של ישראל ושל העולם, המשכן שבמדבר היה מדברי מדי, הם רצו שלב מתקדם יותר. בדיוק כמו בני אפרים שניסו לצאת ממצרים לפני הזמן, ומהלכם לא צלח. לפי מפרשים מסוימים הם העצמות היבשות שראה יחזקאל.