פרשת צו

פרשת צו - שבת הגדול

דרישת ציון  /  צבי הירש קאלישר 

עם היכנסה של שבת הגדול אנו נכנסים לישורת האחרונה  לפני חג הפסח. מכל חגי ישראל אין חג שמרכזיות קורבנו כה מודגשת וכה מועצמת כמו קרבן הפסח. על כן אך טבעי שנביא את סיפורו של הספר דרישת ציון שחולל מהפכה של ממש בנושא מימוש הגאולה בכלל והקרבת הקרבנות בפרט.

הרב צבי הירש קאלישר נולד בליסה בשנת תקנ"ה (1795) ולמד תורה מפי גדול הדור באותם ימים – רבי עקיבא איגר. הוא כיהן כרב העיר טורון (פולניה), ושם נפטר בשנת תרל"ה (1874). את ספרו החשוב  "דרישת ציון" הוציא בשנת תרכ"ב (1862). שני חידושים מרכזיים כלולים בספר זה, ושניהם כפי שהזכרנו גרמו לפולמוס של ממש בספרות התורנית ולמעשה למהפכה בכל העולם היהודי.

נפרט את שני החידושים: 

החידוש הראשון: הגאולה אינה רק דבר שמתפללים אליו.  בידינו גם לפעול ולעשות ולקדם אותה. מדובר במהפכה מחשבתית ממה שהיה מקובל עד אז בעולם היהודי הדתי. לשיטת הרב קאלישר, הגאולה לא בהכרח תגיע בדרך ניסית ופלאית. יש להתפלל לבואה אך לא להסתפק בכך (דברי  הכוזרי בסוף מאמר שני) אלא לקדמה מכוח פעולות שלנו, כמו עליה לארץ ובניית מדינה יהודית. למעשה הרב קאלישר הניח את אבני הדרך לכל התפיסה הציונית דתית של היום (הרב קוק טרם נולד בעת שהספר "דרישת ציון" יצא לדפוס). חידוש זה, שהיה בשעתו מהפכני ויוצא דופן, הפך היום כעבור 163 שנה, לתפיסה פשוטה וברורה לציבורים נרחבים.

החידוש השני: אין כל מניעה מלהתחיל להקריב כבר כעת תמידין ומוספין ולמעשה כמעט את כל קרבנות הציבור. כל מה שנצרך על מנת לחדש את עבודת הקרבנות כבר קיים ונמצא בידינו. לאי ידיעת התוכנית המדויקת של בית המקדש השלישי מוצא הרב קאלישר תקדים, שכן במסכת מגילה "מקריבין אף על פי שאין בית, ומימלא ניתן לבנות מזבח ולהקריב קרבנות גם בהיעדר מבנה שלם של בית מקדשנו. וכפי שהתרחש בהתחדש הבית השני בימי עזרא, שעשרים ושתיים שנה עמד מזבח פעיל גם ללא מבנה בית מקדש. גם לבעיית מחסור באפר פרה אדומה מסיק הרב  על פי הגמרא בפסחים כי טומאה הותרה בציבור. בעניין  אי הוודאות בזהות צבע התכלת השיב הרב שתכלת נצרכה רק לבגדיו של כהן גדול ואין מניע שכהן הדיוט יקריב קרבנות במשך ימות השנה (חוץ מיום הכיפורים כמובן). 

 

בעניין אי הוודאות ביוחסין של משפחות הכהונה אין הדבר מעכב על פניו וניתן לסמוך על ייחוס של כהן המחזיק עצמו לשושלת הכהונה. בעניין אי הוודאות למיקומו המדויק של המזבח סבר הרב על פי הנחה מוטעית שהקיר המערבי (הכותל המערבי) הינו הקיר של בית המקדש, ועל פיו ניתן לשער את מידותיו של המקדש כולו. הנחה אחרת שעמדה  בתשתית החידוש שלו היא שאם נחפור בהר הבית יש סיכוי שנמצא את שרידי המזבח ונדע בוודאות היכן היה מיקומו.

לרב קאלישר היה עניין  שגם גדול הדור דאז – רבי עקיבא איגר, ידון ויביע את דעתו בעניין הלכתי זה. הייתה חלופת מכתבים בניהם בעיקר סביב הנושא של ייחוס כוהנים בזמן הזה. בשל מצבו הבריאותי הרעוע של רע"א הוחלט לגלגל את הנושא לפתחו של החתם סופר. במשא ומתן הלכתי נוקב ומעמיק עלה טיעון אחד מעניין כנגד הרב קאלישר.  בא החתם סופר ושאל: הרי קרבנות ציבור נתרמו מתרומת הלשכה. היו אלו כספים  שנגבו באופן מחייב ושוויוני  מכל אחד ואחד. בא החת"ס ושאל, היום אין מנגנון מחייב שיאלץ לגבות מכל אחד מיהודי ארץ ישראל ובטח שלא מיהודי התפוצות.

את הכסף הנדרש לקרבנות הציבור. על כן יש לחלק בין הקרבת קרבנות ציבור לקרבן פסח – שכן קרבן פסח המובא לבית מקדשנו באופן משפחתי אך במעמד ציבורי אין ספק שניתן להקריבו גם בימינו. כל מה שנדרש זה רק הסכמה של הממשלה ומציאת מיקומו המדויק של המזבח. גם רבים מפוסקי דורנו הביעו את דעתם כמו הרב שלמה גורן ועוד ועוד,

בבואנו השנה לשולחן הסדר ניתן דרור לדמיון שייקח  אותנו לימים של כוהנים בעבודתם ולוויים בשירתם, ואולי מסירות נפשו של הרב צבי קאלישר על העניין בצרוף ערגתנו וצפייתנו יביאו אותנו עוד השנה להמציא את דמי קרבן הפסח על קיר המזבח. 

 

שבת שלום ופורים שמח

ציטוט השבוע:

סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר.   (ארנסט המינגווי)

סופר המכבד את עצמו ומודע לגודל האחריות שלו כסופר, יעשה כל שביכולתו לכתוב באופן הנקי והטהור ביותר. כל מילה ומילה יש לה משמעות בחיינו, אך אם שגינו ניתן עוד לתקן. לעומת זאת ברגעים האחרונים לחיינו כל המילים שייאמרו ראוי  שישקלו בסלע ,שכן לא תהיה דרך לתקן אותן.

יתרה מכך, האדם הרואה את קיצו "ממטר" יעביר את  המסר (התובנה) החשוב לו בחייו, כלומר  לא רק האחריות לכתיבה אלא גם למסר. ניתן להסיק כי סופר שהצליח לכתוב עוד ועוד כל פעם ופעם הביא עצמו (באופן מושאל) לפירוק טוטאלי למחיקת העצמיות שלו וביטול עצמי שכן רק בדרך קשה ומייגעת זו הצליח להביא כל פעם מסר חדש לעולם.